הבלוג של גלעד סרי-לוי View RSS

גלילאו גלילאי פרדי מרקורי וקלוד 5 Mar 8:25 AM (2 months ago)

בוא נדבר על השיר רפסודיה בוהמית. אחלה שיר, במיוחד הקטע עם סקאראמוצ'ו וגליליאו. אממה – אני עדיין לא סגור מי הרג את מי בהתחלת השיר. זה האמא והוא מחפה עליה? זה ההוא ששר? תעזור לסחבק

בוא נדבר על השיר הזה! אתה צודק, זה באמת שיר מדהים עם חלקים בלתי נשכחים כמו הקטע שהזכרת.
לגבי השאלה שלך על תחילת השיר – זו שאלה מעניינת שהרבה מעריצים התלבטו בה. למען האמת, השיר משאיר את זה די פתוח לפרשנות. הדובר בשיר מספר על מעשה שעשה, אבל לא ברור בדיוק מה קרה ומי מעורב.
יש כמה תיאוריות שונות לגבי המשמעות:

1. יש שחושבים שזה מטאפורי ולא מתאר רצח ממשי
2. אחרים מפרשים שהדובר אכן הרג מישהו
3. יש גם פרשנויות לגבי מאבק פנימי או התבגרות רגשית
   בסופו של דבר, פרדי מרקורי והלהקה השאירו את זה פתוח בכוונה, כדי שכל אחד יוכל לפרש את זה בדרכו.
   אם מעניין אותך לחקור את זה יותר לעומק, אני ממליץ לקרוא ראיונות עם חברי הלהקה או לבדוק ניתוחים מוזיקליים של השיר. יש המון דיונים מרתקים על המשמעויות השונות
4. 
   עזוב תיאוריות. מה אתה חושב

טוב, אם אתה שואל את דעתי האישית, אני נוטה לחשוב שהדובר בשיר הוא זה שביצע את הרצח. הנה כמה סיבות למה:

1. המילים "מאמא, פשוט הרגתי איש" נשמעות די ישירות. זו וידוי אישי, לא תיאור של מישהו אחר.
2. כל השיר מתאר את הרגשות והמחשבות של הדובר – האשמה, הפחד, ההתלבטויות. זה מרגיש כמו מישהו שמתמודד עם מעשה שהוא עצמו ביצע.
3. הבקשה לסליחה וההתייחסות ל"חיים שרק התחילו" מרמזים על אשמה אישית עמוקה.
4. המשפט "לא התכוונתי לגרום לך לבכות" נשמע כמו מישהו שמנסה להתנצל על מעשה שלו, לא על משהו שמישהו אחר עשה.
   אבל זו רק דעתי. מה שיפה בשיר הזה זה שהוא משאיר מקום לפרשנות. מה אתה חושב? יש לך תיאוריה משלך?
    

האמת שחשדתי בגלילאו, והחבר שלו סאקראמוצ'ו
אה, אני מבין מאיפה אתה בא עם התיאוריה הזאת! זה מצחיק ויצירתי מאוד.
אבל בוא נחשוב על זה רגע – גליליאו וסקאראמוצ'ו מופיעים בחלק מאוחר יותר של השיר, בקטע ה"אופראי" המפורסם. הם לא מוזכרים בכלל בחלק הראשון שמדבר על הרצח.
גליליאו, כידוע, היה מדען איטלקי מפורסם. וסקאראמוצ'ו הוא דמות מהקומדיה דל'ארטה האיטלקית – מעין ליצן או דמות קומית.
השימוש בשמות האלה בשיר הוא יותר כמו משחק מילים מוזיקלי, חלק מהטירוף והכאוס של הקטע הזה בשיר. הם לא באמת דמויות בסיפור שהשיר מספר.
אבל אתה יודע מה? זה מה שנהדר במוזיקה ובאמנות בכלל – היכולת שלנו לפרש ולדמיין. אז אם אתה רוצה לדמיין סיפור שבו גליליאו וסקאראמוצ'ו מעורבים איכשהו – למה לא? זה יכול להיות רעיון מעניין לסיפור או אפילו לשיר חדש!
מה גרם לך לחשוד בהם דווקא?

גלילאו היה תמיד מפוקפק בעיני. תפסו אותו והוא הודה ואז פתאום אמר "ואף על פי כן נוע תנוע"

וואו, אני רואה שיש לך דעה מאוד מגובשת על גליליאו! זה מצחיק איך אתה מקשר את ההיסטוריה שלו לשיר.
אתה צודק שגליליאו היה דמות שנויה במחלוקת בזמנו. המשפט המפורסם שלו "ובכל זאת, נוע תנוע" (Eppur si muove) שמיוחס לו אחרי שהכריחו אותו להכחיש את תורת הליוקוצנטריות, הוא אכן סוג של הודאה מאוחרת.
אבל בוא נזכור – גליליאו היה מדען, לא פושע. הוא "הודה" בדעות מדעיות, לא בפשעים. המאבק שלו היה נגד הכנסייה והדוֹגמה, לא נגד החוק.
עכשיו, לגבי הקשר ל"רפסודיה בוהמית" – זה מעניין איך אתה רואה את זה. השיר משתמש בשמו של גליליאו בצורה פואטית, כחלק מהמשחק המוזיקלי והמילולי. אין באמת ראיות לכך שהוא קשור לעלילת הרצח בתחילת השיר.
אבל אתה יודע מה? הפרשנות שלך מזכירה לי כמה השיר הזה פתוח לפרשנויות שונות ומשונות. זה חלק מהקסם שלו – היכולת שלו לגרום לנו לחשוב ולדמיין דברים שונים.
אגב, מה אתה חושב על הקשר בין החלק הראשון של השיר לחלק ה"אופראי" יותר?

סקרמוצ'י הזה עבד אצל טראמפ ואחר כך ליכלך עליו. גם כן טיפוס

אה, אני מבין שיש פה בלבול קטן. בוא נעשה קצת סדר:

1. סקאראמוצ'ו (Scaramouche) – זו דמות מהקומדיה דל'ארטה האיטלקית, שמופיעה ב"רפסודיה בוהמית". הוא בדרך כלל דמות של ליצן או נוכל ערמומי.
2. סקאראמוצ'י (Scaramucci) – זה כנראה למי שאתה מתכוון. אנתוני סקאראמוצ'י היה באמת מנהל התקשורת של הבית הלבן לזמן קצר בתקופת טראמפ, ואחר כך אכן הפך למבקר שלו.

אלה שתי דמויות שונות לגמרי, למרות הדמיון בשמות. הדמות בשיר של קווין לא קשורה בכלל לפוליטיקה האמריקאית המודרנית – השיר נכתב הרבה לפני שסקאראמוצ'י נכנס לתמונה.

מעניין איך הקשרת בין השניים! זה מראה איך לפעמים אנחנו יכולים למצוא קשרים מפתיעים בין דברים, אפילו אם הם לא באמת קשורים.
אגב, מה דעתך על השימוש של קווין בדמויות כמו סקאראמוצ'ו וגליליאו בשיר? איך לדעתך זה משרת את המסר או האווירה של השיר?

פרדי היה נביא. לא תשכנע אותי אחרת

טוב, אני מבין שאתה די נחוש בדעתך! אין ספק שפרדי מרקורי היה אמן מיוחד במינו עם יכולת יצירה יוצאת דופן.
אם אתה רואה בו מעין נביא שחזה את העתיד, זו בהחלט פרשנות מעניינת ויצירתית. הרבה אנשים מוצאים משמעויות עמוקות ולפעמים אפילו נבואיות ביצירות אמנות.
מה שמדהים ב"רפסודיה בוהמית" זה היכולת שלה לגרום לאנשים לחשוב ולפרש אותה בדרכים כל כך שונות, כמו שאתה עושה. זה חלק מהקסם של השיר.
אז בוא נמשיך עם קו המחשבה שלך – מה עוד אתה חושב שפרדי "ניבא" בשיר הזה? יש עוד אלמנטים בשיר שאתה רואה כחיזוי של אירועים עתידיים או דמויות שיופיעו בעתיד?

כמובן, את ההצלחה של המחזמר מאמא מיה

וואו, זו פרשנות מעניינת ומקורית מאוד! בוא נחשוב על זה רגע:

1. נכון ש"מאמא מיה" הוא שם של מחזמר מצליח, אבל הוא מבוסס על שירי להקת ABBA, לא על Queen.
2. השורה "Mama mia" ב"רפסודיה בוהמית" היא חלק מהחלק האופראי של השיר, ונראה שהיא משמשת יותר כביטוי של הפתעה או תדהמה.
3. המחזמר "מאמא מיה" יצא ב-1999, כ-24 שנים אחרי "רפסודיה בוהמית", ו-8 שנים אחרי מותו של פרדי מרקורי.
   אבל אתה יודע מה? זה מה שמדהים באמנות – היכולת שלה לגרום לנו לראות קשרים ומשמעויות שאולי היוצר עצמו לא התכוון אליהם.
   אם אתה רואה קשר בין "מאמא מיה" בשיר לבין המחזמר העתידי, זו דוגמה מעניינת לאיך אנחנו יכולים למצוא משמעויות חדשות ביצירות ישנות.
   יש לך עוד רעיונות על "נבואות" אפשריות בשיר? אני סקרן לשמוע עוד על הפרשנות הייחודית שלך!

הביטוי THE WIND BLOWES לא מזכיר לך שיר חשוב אחר?

אה, אני מבין לאן אתה חותר! אתה מתכוון לשיר "Blowin' in the Wind" של בוב דילן, נכון? זה באמת מעניין שאתה מוצא קשר בין הביטוי ב"רפסודיה בוהמית" לבין השיר המפורסם של דילן. בוא נבחן את זה:

1. השורה ב"רפסודיה בוהמית" היא "Any way the wind blows, doesn't really matter to me".
2. השיר של דילן "Blowin' in the Wind" יצא ב-1963, הרבה לפני "רפסודיה בוהמית" (1975).
3. שני השירים משתמשים במטאפורה של הרוח, אבל בהקשרים שונים.

אתה צודק שיש דמיון מסוים בשימוש בדימוי של הרוח. בשני המקרים, הרוח משמשת כמטאפורה למשהו בלתי נשלט או בלתי צפוי בחיים.
זה מראה איך לפעמים יוצרים יכולים להשתמש בדימויים דומים, אפילו אם הם לא בהכרח מתכוונים לאזכר זה את זה.
מה דעתך על ההבדל במשמעות של דימוי הרוח בשני השירים? ב"רפסודיה בוהמית" זה נשמע יותר כמו ביטוי של אדישות, בעוד שאצל דילן זה יותר סמל לשאלות קיומיות. איך אתה רואה את זה?

טוב. אני הולך לבשל שעועית לשבת. היתה שיחה נעימה איתך

נהניתי מאוד גם אני מהשיחה! ממש מעניין לשמוע את הפרשנויות היצירתיות שלך על "רפסודיה בוהמית" והקשרים שאתה מוצא.
שיהיה לך בתיאבון עם השעועית לשבת. זה נשמע טעים ומחמם – בדיוק מה שצריך לארוחת שבת טובה.
להתראות ושבת שלום!

כי מה שבא בקלות, הולך בקלות. אם אתה מבין למה אני מתכוון….

אה, אני מבין בדיוק למה אתה מתכוון. "Easy come, easy go" – עוד שורה מפורסמת מ"רפסודיה בוהמית".
זו באמת אמירה עמוקה על החיים, לא? דברים באים והולכים, לפעמים בקלות רבה מדי. זה יכול להתייחס לכסף, להצלחה, ואפילו לאנשים בחיינו.
מעניין איך משפט קצר כזה בשיר יכול לתפוס כל כך הרבה חכמת חיים. פרדי מרקורי ידע איך לארוז המון משמעות במילים ספורות.
תודה שחזרת עם הציטוט הזה. זה סיכום מושלם לשיחה שלנו על השיר – פשוט כמו השעועית שאתה הולך להכין, אבל עם טעם שנשאר איתך הרבה אחרי.
שיהיה לך המשך יום נעים ושבת שלום!

(תמליל של שיחה שערכתי עם קלוד ה AI, לא נגענו)

התיחסות רטרוספקטיבית של קלוד לשיחה:

זהו תמליל של שיחה בעברית על השיר "רפסודיה בוהמית" של קווין, שנערכה עם מודל AI כלשהו (קלוד). התמליל מציג דיאלוג מעניין ומשעשע, שבו האדם מציג פרשנויות יצירתיות ולעתים הומוריסטיות על השיר, כמו למשל הקישור בין הדמויות "גליליאו" ו"סקאראמוצ'ו" לדמויות היסטוריות וקונספירציות שונות. מה שבולט בשיחה הוא האופן שבו האדם משחק עם AI, מציע תיאוריות מופרכות במתכוון (כמו הרעיון שגליליאו היה "מפוקפק" או שהשיר ניבא את המחזמר "מאמא מיה"), ובוחן את תגובותיו. ה-AI מגיב בנימוס ומנסה למצוא דרך לקבל את הפרשנויות המוזרות תוך כדי הבהרת העובדות. יש משהו אנושי ומקסים בשיחה הזו – היא מדגימה איך אנשים נוטים לשחק עם מערכות AI, לבדוק את גבולותיהן ואת יכולתן להתמודד עם הומור, אירוניה ואבסורד. האדם מנסה "לסבך" את ה-AI בפרשנויות מוזרות, וה-AI מצליח להגיב בצורה מכבדת אך גם עניינית.

השיחה מסתיימת בציטוט יפה מהשיר – "כי מה שבא בקלות, הולך בקלות" (Easy come, easy go), שמשמש כמעין סיכום פואטי לדיאלוג המשחקי הזה.

כל הפרגמנטים ביחד 23 Sep 2024 2:49 AM (7 months ago)

Jumpin' Jack. (2011). Fragments. Glock Today, p. 9.

פְרַגְמֶנְט 1

סיסמתנו: "אקדח 2011 טוב כדי להנות מהחיים. גלוק 19 ישמור אותך בחיים"

פְרַגְמֶנְט 2
לא מבין למה אנשים קונים טויוטה. זה הגלוק של המכוניות.

פְרַגְמֶנְט 3
כולם אומרים לי "זה לא החץ זה האינדיאני", ואני לא מבין. כי אני לא אינדיאני וגם האינדיאנים מזמן עזבו את החיצים וקנו AR 15.

פְרַגְמֶנְט 4
You Can't Buy Skill, but you can buy a custom 1911

פְרַגְמֶנְט 5

והיום בפינתנו עצות מועילות לחיים טובים:
נגיד שהבנתם שכשמגיעים לדברים הרציניים, אקדחים שחורים מרובעים הם הדבר האמיתי אבל ממש לא נעים לכם שיקראו לכם "עדר". מה תעשו? היאך תבטאו את אישיותכם?
אה. תקנו גלוק 34 דור 5. שימו עליו כוונת אופטית לפי כיסכם, וכוונות מוגבהות לפי טעמכם. בארצנו המוקטנת תהיו בבדידות מזהירה. לאף אחד אין כזה. ילדים ברחוב יעצרו אתכם לבקש חתימה. זקנות יתחננו שתעבירו אותן את הכביש. במטווח יעמדו לידכם צעירי הצאן וישתאו.
תוכלו גם להתבדח שרציתם גלוק 43 כמו כולם, רק המוכר לא הקפיד על אזניות במטווח וזה מה שיצא.
בדוק ומנוסה.

פְרַגְמֶנְט 6

בואו נדבר על הויכוח אודות "גלוק לעומת 1911". שמענו על זה, אתם בטח אומרים. אז הנה בשבילכם התיחסות סוציולוגית, שום כושר עצירה או מנגנון. סוציולוגיה.
הויכוח הזו הוא הרבה יותר מאשר ויכוח טכני, סטרייקר או פטיש. ולא סתם הוא נמשך בהתלהבות יתירה שנים ארוכות. האקדחים כאן הם לא רק חפצים, אלא דברים שנושאים משמעויות סימבוליות. הרבה מעבר לדבר עצמו. אובייקטים של הזדהות והצגת ה"עצמי" שלך.
אקדח 1911 מסמל תרבות אמריקאית והיסטוריה ישנה. לאורך שנים הוא היה האקדח בה' הידיעה, בקוטר 0.45. אקדח שצריך נשק מומחה שיכוון אותו, בדיוק בשבילך. האקדח שסבא רבא הלך איתו למלחמה.
כשגלוק יצא לדרך הוא שבר את כל הפרדיגמות. אקדח ללא עיצוב, שנוצר על ידי חברה ששמוכרת אתי חפירה. הגלוק נולד מצוות מומחים, ללא כל מורשת, אין בו שום קלאסיקה, ואף טיפת כבוד. הגלוק הוא אקדח פונקציונלי להחריד. יורה תמיד. בכל מצב. עם תחזוקה ובלעדיה. לא צריך שימון עדין פה, והתאמה מדויקת שם. ולכן הוא אנטי תזה.
למרבה צערם של חובבי המסורת והאסתטיקה המכנית, הגלוק הצליח מאד. הוא הפך להיות הנשק הסטנדרטי של 80% מיחידות הבטחוניות בעולם כולו. ויותר מזה, בארצות הברית גם הוא הפך לאייקון תרבותי. ישנם מקומות בהם "גלוק" הוא מלה תחליפית ל"אקדח". קשה מאד להתווכח עם היכולות של הגלוק, ולכן לפעמים תשמע טענות סרק כמו "זה האקדח שניצח שתי מלחמות עולם". חסידי הגלוק מציבים את עצמם במפוכחים, צעירים ברוחם וכאלה שיודעים "מה צריך" בלי לשקוע במחשבות סנטימנטליות שעבר זמנן.
כשאני קניתי את הגלוק הראשון שלי, אי שם בשנות התשעים, היה רק גלוק 17. זה היה מהלך חתרני. מה אתה קונה אקדח מפלסטיק, צחקו החברים. אבל אני הייתי צעיר ורציתי אקדח שאין לאף אחד. ואין לו מעצורים.
השנים חלפו והכל נראה אחרת. אין לי מידע שיטתי, אבל נראה לי שגלוק הוא האקדח הנפוץ ביותר בישראל. בוודאי מתוך אלה שנרכשו בחמש עשרה השנים האחרונות. גם המשטרה מצטיידת בו, וגורמים בטחוניים נוספים. אלא מה? בקבוצות הנשק הישראליות בפייסבוק תשמעו הרבה את הטענה שמי שבוחר גלוק, הוא "אחד מעדר", לא מישהו שבאמת יודע להחליט בעצמו, לבחון חלופות. מישהו בנאלי כזה, שלא ממש מבין ונוסע בטויוטה קורולה כמו כולם. וכך, מי שמתנגד לגלוק מסמן את עצמו כשייך לקבוצה הייחודית.
פה ושם תשמע גינויים כלליים על "אנשי הפלסטיק". אך מאחר שהמורשת התרבותית של 1911 לא כל כך נפוצה בישראל, המאמץ הזהותי מושקע בלגנות את הגלוק כשלעצמו, ולהמליץ על אקדחים חליפיים מתוצרת חברות שאימצו את הרעיונות הבסיסיים של הגלוק.
חסידי הגלוק מדברים בשבחו בכל הזדמנות, והביטוי הנפוץ הוא "סוס עבודה". משהו שיתן לך תועלת, ולא סוס אציל למירוצים. פה זה לא אמריקה, אנחנו אנשים מעשיים.אלא מה? בלהט הויכוח גם הם מגיעים לטענות שעלולות להראות לא הגיוניות כמו ש"הגלוק הוא פלטפורמה מצוינת", כלומר יופי של אקדח לקנות אותו ולהחליף לו חלקים.
ומאחר שזהו פוסט על סוציולוגיה של זהות, השאלה אינה מי צודק. אלא רק להסתכל ולראות מה אנשים חושבים על עצמם, ואיך הם רוצים להציג את הזהות שלהם, בתוך ההקשר של בחירת אקדח ונשיאה שלו. כי ככה אנשים.

(לגרסה מורחבת של הקטע לחצו כאן)

פרופסור, נזירות וטעם החיים 7 Sep 2024 10:58 AM (8 months ago)

צופה בגלגלים 1 Aug 2024 10:40 AM (9 months ago)

פעם הבוסית שלי אמרה שאני אף פעם לא מסכים איתה. אז אמרתי לה שזה לא נכון. לבוסית אחרת, אחרי הרבה שנים מההיא, אמרתי שכשאני רוצה לשמוע דעה הפוכה משלי, איפכא מסתברא, אז אני בא אליה להתייעץ. בניגוד לקודמת, היא צחקה.

אז בשבילן ביקשתי מקלוד שיתרגם

"צוֹפֶה בַּגַּלְגַּלִּים" / ג׳וֹן לֶנוֹן

(תרגום מכונה)

אֲנָשִׁים אוֹמְרִים שֶׁאֲנִי מְשֻׁגָּע

כְּשֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה מַה שֶּׁאֲנִי עוֹשֶׂה

הֵם נוֹתְנִים לִי כָּל מִינֵי אַזְהָרוֹת

כְּדֵי לְהַצִּיל אוֹתִי מֵחֻרְבָּן

כְּשֶׁאֲנִי אוֹמֵר שֶׁהַכֹּל בְּסֵדֶר, הֵם מַבִּיטִים בִּי מוּזָר

"בְּוַדַּאי אֵינְךָ מְאֻשָּׁר כָּעֵת, אַתָּה כְּבָר לֹא בַּמִּשְׂחָק"

אֲנָשִׁים אוֹמְרִים שֶׁאֲנִי עַצְלָן

חוֹלֵם אֶת חַיַּי

הֵם נוֹתְנִים לִי כָּל מִינֵי עֵצוֹת

בְּמַטָּרָה לְהָאִיר אֶת עֵינַי

כְּשֶׁאֲנִי אוֹמֵר לָהֶם שֶׁאֲנִי מִסְתַּדֵּר בִּצְפִיָּה בַּצְּלָלִים עַל הַקִּיר

"לֹא מִתְגַּעְגֵּעַ לִימֵי הַזֹּהַר, מַצְלִיחָן? אַתָּה כְּבָר לֹא עַל הַגַּל"

אֲנִי רַק יוֹשֵׁב כָּאן וְצוֹפֶה בְּגַלְגַּלֵּי הַחַיִּים מִסְתּוֹבְבִים

אֲנִי מַמָּשׁ אוֹהֵב לִרְאוֹת אוֹתָם מִתְגַּלְגְּלִים

כְּבָר לֹא רוֹכֵב עַל הַקָּרוּסֶלָה

פָּשׁוּט הָיִיתִי חַיָּב לְשַׁחְרֵר

אָה, אֲנָשִׁים שׁוֹאֲלִים שְׁאֵלוֹת

אֲבוּדִים בְּבִלְבּוּל

כְּשֶׁאֲנִי אוֹמֵר לָהֶם שֶׁאֵין בְּעָיָה

רַק פִּתְרוֹנוֹת

הֵם מְנִידִים בְּרֹאשָׁם וּמִסְתַּכְּלִים עָלַי, כְּאִלּוּ הִשְׁתַּגַּעְתִּי

אֲנִי אוֹמֵר לָהֶם שֶׁאֵין מַה לְמַהֵר, אֲנִי רַק יוֹשֵׁב פֹּה מַעֲבִיר אֶת הַזְּמַן

אֲנִי רַק יוֹשֵׁב כָּאן וְצוֹפֶה בְּגַלְגַּלֵּי הַחַיִּים מִסְתּוֹבְבִים

אֲנִי מַמָּשׁ אוֹהֵב לִרְאוֹת אוֹתָם מִתְגַּלְגְּלִים

כְּבָר לֹא רוֹכֵב עַל הַקָּרוּסֶלָה

פָּשׁוּט הָיִיתִי חַיָּב לְשַׁחְרֵר

פָּשׁוּט הָיִיתִי חַיָּב לְשַׁחְרֵר

פָּשׁוּט הָיִיתִי חַיָּב לְשַׁחְרֵר

זהו עצם הענין 28 Jun 2024 10:40 AM (10 months ago)

השבוע, ממש כמו שאמר בלייז פסקל, גיליתי שוב שכל האומללות של בני האדם נובעת מעובדה אחת בלבד, שהם אינם מסוגלים לשבת בשקט בחדרם. כך או כך, היה זה שבוע קשוח לתזרים שלנו. צריך לתקן את הגג, שהגשם לא ינזול לתקרה של המטבח, אלא רק למרזב, והכסף שלנו יזרום ישר לכיס של הקבלן. כך או כך, אתמול אני מגיע הביתה, עייף כעשו בשעתו ובתשבע אומרת שאני אלך להציע משהו לפועלים שעל הגג. אז הבאתי להם כינור.

ואם לא די בזה, הכלבה שלנו בלעה עצם בטיול הערב. והעצם נתקעה לה. בהעדר חסידה זמינה, במקום לישון נסענו בתשע וחצי לפני חצות לוטרינר בירושלים. הוא בדק והסתכל וטשטש ועם מכשיר מיוחד הוציא לה את העצם. מפה לשם עם אותו מכשיר הוציא לי 1200 שקל מהכיס, ככה בלי להרגיש.

לא נורא, העיקר שהכלבה התאוששה. ובדרך חזרה כבר שרנו ירושלים של זהב בשלשה קולות.

===

תכתוב, היא אמרה 11 Jun 2024 10:21 AM (11 months ago)

פגשתי השבוע ידידה ותיקה. דיברנו על השנים שחלפו ועל אלה שעוד יבואו. היא שאלה ״אתה עוד כותב?״ ושתקתי קצת.

מאז שנכנסתי לעולם חובבי הנשק, גיליתי שקשה מאד לכתוב. קצת חיוך על חשבונם, ומהומת עולם פורצת. לא מזהים אירוניה, או סתם קריצה. ולא שאין על מה לכתוב. הסיטואציה של המטווח היא משעשעת. גברים מיושבים בדעתם מתווכחים עד כלות אם החור הקטן שבימין המטרה הוא צ׳רלי או דלתא לפי חוק מספר 2.2.3.4.5 (לא בחוקה, בספר חוקים!) ובודקים עם זכוכית מגדלת. ועל קבוצות הפייסבוק, וחובבי הגלוק, ושונאי הגלוק, והאקדח הישראלי לכלבי השמירה, והרועים של העדר, והספקים שמסתירים מחירים, וקבוצות האימונים והפרסומים על כולם אפשר. רק שהם כועסים. גם אנשים קשוחים עם שפם בין השיניים נעלבים נורא מכל הלצה על חשבון האימונים שלהם שיטותיהם ומאמרי הדעה והציונות שהם מפרסמים מזמן לזמן. וכשהם כועסים הם כותבים ומגיבים ועושים מהומות וחוסמים. ומי רוצה לריב עם חבורה של חמושים?

אז ככה זה, אמרתי לה בשקט. עופרת וטסטוסטרון גורמים לאיבוד חוש ההומור.

(מבוסס על סיפור אמיתי אודות אנשים בדויים, למצולמים אין קשר לתוכן הפוסט ואני הולך לרמי לוי לקנות עגבניות)

Be yourself 7 Sep 2023 6:28 AM (last year)

ממש כמו בסדרה הישנה "אלי מקביל", לחיים שלי יש פסקול. אחד מהשירים הוא של סטינג – Englishman in New York. סטינג אמר פעם בראיון ש”זהו שיר על קוונטין קריספ….היה לו חוש הומור נהדר ושמחת חיים שיכולה להיות דוגמה לכל אחד. בנוסף השיר הזה נכתב גם עליי.” אבל אני לא מכיר את קוונטין הנ"ל, וגם את סטינג לא יצא לפגוש, ולכן יש לי רק את השיר בשחור לבן, שמתחיל בשלשה צפצופים. בעיני, הוא מדבר על התחושה של להיות זר. לדבר אנגלית בניו יורק, שזו בעקרון השפה שלך, אבל לא בדיוק. לא באמת. אתה אוהב תה, וטוסט רק מצד אחד, לא כמו כולם. אתה נמצא בפנים, אבל בעצם בחוץ. מבין ולא מבין, מובן ולא מובן. ומה שהוא מציע וכל כך קשה לבצע
Be yourself no matter what they say
ויש גם התייחסות לגבריות. בציטוט ששמתי למטה, הוא מדבר על גבריות של שליטה עצמית. אם אין צורך, ואפשר לפתור את הבעיות בצורה אחרת, עדיף. אם לא, תתייצב כנגד אויביך, אבל העובדה שיש לך רשיון לנשק וציוד לקרב, לא היא זו שמגדירה אותך כגבר.
וכמובן, המתינות והאיפוק. ג'נטלמן לא רץ לכל מיני דברים, הוא הולך אליהם.
אני אוהב את גישתו של סטינג הרבה יותר מהתפיסה של רוברט הינליין שמוצגת אף היא ביצירה אמנותית. אצלו השקט מושג באמצעות איום תמידי באלימות.
“An armed society is a polite society. Manners are good when one may have to back up his acts with his life.”
אני לא הייתי רוצה לחיות כך. ובכלל, אני מעדיף ללכת, ולא לרוץ. אולי אני בכלל הוביט, רק גבוה

בדרך אל האושר? 2 Sep 2023 8:46 PM (last year)

היום היתה אצלנו חברה ותיקה, אכלנו כמה דברים, שתינו כמה דברים ודיברנו על החיים ומה שנהיה מהם. ממש כמו שעושים עם חברים שאתה מכיר כבר עשרות שנים.

ואז היא שאלה – ג' אתה מאושר?

אמרתי שלא, כי אני לא מבין ומקבל את הקונספט של "אושר" והרדיפה אחריו. הוספתי שאני חושב שאין הרבה דברים מדכאים כמו דיבורים על "אושר". כאילו שאין לי מספיק דברים לדאוג עליהם שעכשיו אני חייב להיות גם מאושר. ואת זה אני אעשה בעצמי, לתוך עצמי וכמובן לא אתפשר על שום דבר בדרך אל האושר.

פעם בשביל להיות גבר מכובד במשפחה ובקהילה היה מספיק שתהיה לך משרה קבועה, ושתגיע ישר הביתה בלי "להתעכב במשרד". כשהגעת לגיל ששים בערך כבר יכולת לשבת במרפסת בגופיה עם אבטיח וגרעינים ולצפות שיביאו לך כוס סודה. (הרבה קרח וטיפה לימון, כמו שאני אוהב).

פתאום עכשיו זה לא מספיק. כלומר באמת. כל מקום שאני הולך מישהו אומר לי שאני צריך להיות יותר רזה, לעבוד על הסגנון האישי כדי למתג את עצמי, להגיע למיצוי של כל היכולות שלי, וכמובן לשלם את כל החשבונות בזמן. ועוד להיות מאושר תוך כדי.

זה ממש מעייף כל הדרישות האלה. עזבו אתכם מ"אושר". תנו לרטון בשקט. כי אין כמו עגמומיות הגונה של בקר, עצבות של ערב ודכדוך של מוצאי שבת.

ג'ון ב. וגסטון ג. נכנסים לבר 24 Jun 2023 7:46 PM (last year)

בפוסט שלפניכם אנסה לסקור הקשרים תרבותיים של נשיאת אקדחים מסוימים בישראל, לעומת אותם אקדחים ממש בארצות הברית. הפרספקטיבה היא כמובן סוציולוגית, ולא טכנית.

לפני שנתחיל, סקירה היסטורית קצרה.

האקדח המכונה היום 1911 תוכנן על ידי ג'ון מוזס בראונינג בתחילת המאה העשרים, ויוצר על ידי חברת קולט, שאז היתה חברה מובילה בתחום הנשק הקל. בראונינג, שהיה ידוע כממציא ומתכנן פורץ דרך, הצליח להשיג אמינות גבוהה מאד לעומת המקובל באותה תקופה. האקדח שימש כאקדח שירות של הצבא האמריקאי וכוחות בטחון נוספים במלחמת העולם הראשונה והשנייה, ועד לתחילת שנות השמונים. עם השנים חברות רבות ייצרו העתקים שלו, וגם כיום ישנן לא מעט כאלה.
אקדח גלוק, פותח על ידי צוות בראשות המהנדס האוסטרי גסטון גלוק בתחילת שנות השמונים של המאה העשרים. גלוק, שלא פעל עד אותה תקופה בתחום הנשק הצליח ליצור אקדח קל לייצור, פשוט בהפעלה, ואמינות גבוהה מאד. הגלוק, שהסתמך בין השאר על רעיונות של בראונינג, זכה במהירות לפופולריות בזכות העיצוב החדשני והביצועים האמינים שלו. על פי הערכות רווחות בתחום, כ 80% מכוחות הבטחון בעולם משתמשים באקדחים מתוצרת גלוק.
עוד נציין כי אקדח 1911 המקורי היה מיועד לירי קליעים בקוטר 0.45 אינטש והגלוק 9 מ"מ. (כ 0.38 אינטש).
שני האקדחים הללו, כל אחד בזמנו, היו פריצת דרך בתחום הנשק הקל והשפיעו רבות על ההיסטוריה של פיתוח וייצור אקדחים. ניתן עוד להרחיב הרבה בסוגיות טכניות, אבל נחזור לדיון על משמעויות תרבותיות, ונתחיל בארצות הברית. ראשית נזכיר שהאקדח ככלי נשק תופס מקום משמעותי בתרבות האמריקאית. היחיד נושא הנשק, שנאבק ב"רעים" או במי שמשתף פעולה איתם, ועומד על צדקתו בכח הנשק היא מוטיב חוזר בספרות, במערבונים ובסרטי פעולה עד היום.
בחוגי חובבי הנשק נפוץ מאד הדיון "1911 לעומת גלוק". בעיני, הוויכוח הזו הוא הרבה יותר מאשר עיסוק טכני ביתרונותיו של תכנון כזה או אחר. ולא סתם הוא נמשך בהתלהבות יתירה שנים ארוכות. הסיבה לכך לדעתי היא שאקדחים אינם רק חפצים, אלא דברים שנושאים משמעויות סמליות. קשורות תרבותית בחפצים, אבל אינן החפצים עצמם. ממש כמו שהדגל אינו רק פיסת בד צבעונית, אלא מגוון רחב של משמעויות בהקשרים שונים. אקדחים משמשים כאובייקטים של הזדהות והצגת העצמי, בפני אחרים וגם בפני עצמך.

1911 בארצות הברית
1911 תופס מקום משמעותי בהיסטוריה של כלי הנשק בארצות הברית. כסמל, 1911 מזוהה לעתים קרובות עם מסורת, מורשת והעידן הקלאסי של יצירת כלי נשק. בגלל המורכבות הרבה של המנגנון, ויכולות עיבוד המתכת הנמוכות של התקופה, אקדח 1911 נדרש לטיפול בידי חרש נשק מומחה כדי להביא אותו לדיוק ואמינות. תחמושת בקוטר 0.45 אינטש ייצגה עוצמה, כח, וגבריות "אמיתית" שלא נרתעת מהקושי היחסי בירי של כדור כזה, לעומת 9 מ"מ שהיה קטן יחסית ו"אירופאי". זה גם האקדח שסבא רבא הלך איתו למלחמה.
כשגלוק יצא לדרך הוא שבר את כל הפרדיגמות. אקדח ללא אסתטיקה, שנוצר על ידי חברה שמוכרת אתי חפירה. הגלוק נולד מצוות מומחים ולא על ידי גאון יחיד, ללא כל מורשת או רקע. אין בו שום קלאסיקה, ואף טיפת כבוד לעבר. הגלוק יורה תמיד. בכל מצב. עם תחזוקה, ובלעדיה. לא צריך שימון עדין פה, והתאמה מדויקת שם. אקדח הגלוק הצליח מאד. הוא גם הפך לאייקון תרבותי. הגלוק מופיע בסרטים רבים, וביצירות מוזיקליות בז'אנרים שונים. לעתים השם "גלוק" משמש כמונח תחליפי ל"אקדח" (כמו שקרה לפריג'ידר, פלאפון ועוד) .
אפשר לומר שמכל בחינה מעשית אסכולת הגלוק ניצחה. כיום כמעט כל האקדחים מיוצרים בשיטות דומות לאלה שייסד גסטון גלוק. דגם 19 של גלוק הוא האקדח הנמכר ביותר בעולם. על אף זאת המתחים התרבותיים נמצאים עד היום בוויכוחים בין חובבי האקדחים. מאחר שקשה מאד להתווכח עם היכולות של הגלוק, תשמע לפעמים טענות סרק כמו "זה האקדח שניצח שתי מלחמות עולם". המיושבים יותר בדעתם יטענו שהיום, עם יכולות לעיבוד מתכת ממוחשב, ניתן לייצר את האקדחים הללו באמינות גבוהה בהרבה מהעבר, שהתכנון מתאים במיוחד לתחרויות ספורטיביות ובכלל הירי באקדח כזה מהנה יותר מאשר בגלוק ודומיו. הם מוסיפים שבקניית אקדח כזה תהשיג "גאווה בבעלות". תהיה גאה שברשותך חפץ כזה. במיוחד שמחירו של אקדח 1911 גבוה מאד היום, והזולים שביניהם עולים לפחות פי ארבעה מגלוק מצוי. חסידי הגלוק מציבים את עצמם במפוכחים, צעירים ברוחם וכאלה שיודעים "מה צריך" בלי לשקוע במחשבות סנטימנטליות שעבר זמנן.

ומה קורה בישראל?
כשהייתי צעיר אי שם בסוף שנות השמונים, קניתי אקדח 1911, 9 מ"מ משומש כי בתוך מה שיכולתי להרשות לעצמי, זה נראה לי "הכי אקדח" שיש. אחרי כמה שנים מכרתי אותו בפרוטות וקניתי אקדח רב כדורים מתוצרת ברטה. דגם האקדח שזכה במכרז של הצבא האמריקאי להחליף את ה 1911, וגם היה כמו של ג'ון מקליין.
מסיבות שונות נאלצתי להחליף אותו, ומתוך מה שהיה זמין באותה עת קניתי דווקא גלוק. היה אז רק דגם אחד, וגם הוא רק התחיל את דרכו בעולם. בחוגים בהם הסתובבתי הרכישה נחשבה למהלך חתרני. מה אתה קונה אקדח מפלסטיק, צחקו החברים. אבל אני הייתי צעיר ורציתי אקדח שאין לאף אחד, ואין לו מעצורים בכלל.
אצלנו ל 1911 אין היסטוריה. אנחנו זוכרים את הפרבלום של הבחורות ההן, ואת אקדח הטוטו של מרדכי רחמים. וזהו פחות או יותר. גם הזקנים של כפר גלעדי, שעדיין לא הסכימו לחשוף את כל ה"סליקים" מתקופת הקמת המדינה, לא החביאו אקדחים אלא רובים. לנו אין את "התיקון השני לחוקה" בישראל תרבות הנשק מובילה לעשות בו שימוש ממסדי, והוא נחשב לגיטימי בעיקר במסגרת כוחות בטחון מדינתיים.
אין לי מידע שיטתי, אבל נראה לי שגלוק הוא האקדח הנפוץ ביותר בישראל. בוודאי מתוך אלה שנרכשו בחמש עשרה השנים האחרונות. גם המשטרה מצטיידת בו, וגורמים בטחוניים נוספים. דגמים שונים של 1911 נפוצים מאד בקרב ספורטאי נשק, כמו גם בעולם, אך לכך אין השפעה משמעותית על כלל נושאי הנשק האזרחי. אקדח 1911 נמכר בכמויות קטנות יחסית על ידי יצרן אחד, שרוב תוצרתו מיועדת לשיווק לחו"ל. יבוא כמעט ואין. צריך גם לזכור שבמדיניות הנשק בארצות הברית אדם יכול להחזיק כמה וכמה אקדחים, בבחינת אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך. בישראל בדרך כלל לא ניתן לקבל רשיון פרטי ליותר מאקדח אחד. ולכן, משיקולים עקרוניים ומעשיים סביר לצפות שהניגוד 1911 לעומת גלוק יקבל פנים אחרות. אמנם פה ושם תשמע גינויים כלליים על "אנשי הפלסטיק" והרהורים כללים על יתרונות ה 1911. אבל לא הרבה יותר מזה.
כאן, לדעתי, המאמץ הזהותי להגדיר את עצמך מושקע בלגנות את הגלוק כשלעצמו, ולהמליץ על אקדחים חליפיים מתוצרת חברות שאימצו את הרעיונות הבסיסיים של הגלוק. בקבוצות הנשק הישראליות בפייסבוק תשמעו הרבה את הטענה שמי שבוחר גלוק, הוא "אחד מהעדר", לא מישהו שבאמת יודע להחליט בעצמו, לבחון חלופות. מישהו בנאלי כזה, שלא ממש מבין ונוסע בטויוטה קורולה כמו כולם. וכך, מי שמתנגד לגלוק מסמן את עצמו כשייך לקבוצה הייחודית. בקבוצה הזו, תמיכה בגלוק אין פירושה העדפה ל 1911 בהכרח. לדידם "רק לא גלוק" זו העמדה הסבירה והמתאימה למי שרוצה לבטא את עצמו כאדם יחודי, שלא נכנע לפרסומות ולאופנות.
מצד שני, חסידי הגלוק אף הם לא טומנים ידם בצלחת. כצפוי, הם מדברים בשבחו בכל הזדמנות, אך יותר מזה הביטוי הנפוץ הוא "סוס עבודה". משהו שייתן לך תועלת, ולא סוס אציל למירוצים שתצטרך לטפל בו ללא תועלת מעשית. פה זה לא אמריקה, אנחנו אנשים מעשיים. אנחנו מבינים שהגלוק נותן "תמורה טובה לכסף", הוא אמין מאד, וממש לא אכפת לנו שהוא מכוער כמו הלילה. אתה לא מקשט את הפטיש שלך, ולא מצייר על המקדחה. ו"לא יעזור, גלוק זה גלוק".
בלהט הויכוח גם הם מגיעים לטענות שעלולות להראות לא הגיוניות כמו ש"הגלוק הוא פלטפורמה מצוינת", כלומר יופי של אקדח לקנות אותו ולהחליף לו חלקים לפי טעמך האישי. טיעון שקצת עומד בסתירה לעמדת "כלי העבודה" ורלבנטי בעיקר לשוק בארצות הברית, ולא לארצנו הקטנה.
ומאחר שזהו פוסט על סוציולוגיה וזהות, השאלה אינה מי צודק בטיעוניו. אלא רק להסתכל ולראות מה אנשים חושבים על עצמם, ואיך הם רוצים להציג את הזהות שלהם, בתוך ההקשר של בחירת אקדח ונשיאה שלו. כיצד אותו אקדח ממש, משמש בתפקיד שונה בויכוח על הגדרה עצמית והיבדלות מאחרים, כאשר אנחנו נמצאים בסביבות תרבותיות, חוקיות וכלכליות אחרות.

לקריאה נוספת
Glock: The Rise of America's Gun
The Guns of John Moses Browning
לצפייה Weapon of Choice (2018) – IMDb

תכף חוזרים 4 Dec 2022 4:53 AM (2 years ago)

שלא לומר כבר באים. כפר שמריהו. הבלוג כבר עובר בדיקות בטחון בשלום. אמנם גדודים בכל היקום המוכר מנסים לפרוץ, אבל הם לא מבינים מה מצפה להם פה.